החלטה בתיק ב"ש 92211/06

בפני בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, שהיא למעשה בקשה להפסקת מאסר, אותו החל המבקש לרצות ביום 20.06.2006, לאור גזר הדין שנגזר על המבקש ב-ת.פ. 5621/05 (בית-משפט שלום בתל-אביב-יפו, כב' השופטת רחל גרינברג) מיום 20.06.2006.

     המבקש הורשע  על יסוד הודאתו במיוחס לו בכתב האישום, בעבירות כדלקמן:
א. התפרצות לבית מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב)לחוק העונשין תשל"ז-1977.

      ב. גניבה, עבירה לפי סעיף 384  לחוק העונשין תשל"ז-1977.

      ג. החזקת כלי פריצה, עבירה לפי סעיף 409 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

      ד. התנהגות פסולה במקום ציבורי, עבירה לפי סעיף 216(א)(5) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

בגין העבירות בהן הורשע גזר בית-משפט קמא על המבקש העונשים הבאים -

      א. הפעלת מאסר על תנאי של 10 חודשים שהוטל בת.פ. 2593/01 בביהמ"ש השלום בראשון-לציון.

      ב. 30 חודשי מאסר , מהם 20 בפועל והיתרה על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים  עבירה של התפרצות וגניבה והחזקת כלי פריצה.

      המאסרים הינם מצטברים, קרי, 30 חודשי מאסר בפועל.

  לטענת ב"כ המבקש -

סיכויי הערעור הינם טובים מאוד, המבקש הינו בן 49, בעל נסיבות חיים קשות ביותר, שהחלו מילדותו ועד לעצם היום הזה.

עובר לשליחתו למאסר, היה המבקש מצוי בעיצומה של תקופת שיקום וגמילה מסמים משך 13 חודשים.

עוד הדגיש בפניי, ב"כ המבקש, כי הערעור מופנה כלפיי חומרת העונש בלבד, המבקש עבר כברת דרך ארוכה, מחודש מאי 2005, בו החל ההליך השיקומי, למעט מעידה אחת בחודש אוקטובר 2005. מכאן, שמשמעות אי קבלת הבקשה, הינה הרס מוחלט של התהליך אותו עבר המבקש עד ליום כניסתו לריצוי תקופת המאסר שהושתה בתיק דנן.

כעולה מן התסקיר בעניינו, אף שירות המבחן מוצא לציין לזכותו של המבקש כי "שליחתו למאסר בעיתוי הנוכחי תקטע את המאמצים שעורך לתפקוד תקין וייתכן ותביא להתדרדרות נוספת אשר תקשה על שיקומו בעתיד".

בכל תקופת משפטו, היינו, 9 חודשים היה המבקש משוחרר בתנאים מגבילים ובפיקוח אזיק אלקטרוני, ולכל אורך התקופה, הופיע המבקש לדיונים בעניינו, לא הפר אף לא אחד מתנאי מעצר הבית, יתרה מזאת, נכח מידי יום, במרכז הגמילה לצורך טיפול ושיקום. עוד ציין כי המבקש חלה במחלת כבד קשה, מסוג אפטיטיס C, אשר מצריכה, לדבריו, טיפול אינטסיבי.

ב"כ המשיבה מתנגדת להפסקת המאסר -

מהטעם כי יש לבחון שני פרמטרים, שהמבקש בעניינו, אינו עומד בהם.

האחד, משך התקופה, שלדעת כל היא ארוכה דייה על-מנת שלא לאפשר עיכוב הביצוע, ושנית - סיכויי הערעור. לעניין סיכויי הערעור - לטעמה, גזר הדין מנומק דיו וישנה הבחנה והבחין מדוע בחר ביהמ"ש קמא בדרך הענישה ולא בדרך השיקום.